צרור המור על התורה
גד גדוד יגודנו. כבר פירשתי בלידתו ענין גד וברכת יעקב ומרע"ה. איך תפשוהו על מה שעשה שנשאר בארץ טמאה ועזב ארץ חמדה ארץ קדושה. ועל זה אמר בגד שבגד ועשה בגידה גדולה. והוא חשב שהיה נוטל חלק בארץ בראש ונשאר באחרונה. וזהו והוא יגוד עקב שנשאר באחרונה כמו העקב עיין שם. ומפני זה נ"ל שסמך גד לדן. כי מן הראוי היה שיסמוך נפתלי לדן אחר שהם אחים בני אם אחת היו. אלא שראה יעקב שכמו שדן אבד מלכותו שהוא שמשון בעבור האשה הרעה הטמאה כמו שכתבתי למעלה. כן גד אבד כבודו בעבור שנשאר בארץ טמאה ולא רצה להכנס לארץ ישראל ארץ קדושה. ולכן גלה בראשונה. ולכן סמך גד לדן. ואם נחש עלי דרך הוא רמז על ירבעם שסתם הדרכים שלא יעלו לירושלים בעבור העגלים לעבוד אל אחר. סמך גד לדן להורות שכמו שטעה דן באל אחר. כן טעה גד שנשאר בארץ טמאה. שהרי אמרו כל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה. וכן בדוד אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי דוד עובד ע"ז היה. אלא לומר שכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה. ולכן תמצא שבעון זה חשדום בני ישראל כשבנו המזבח שהיה בהם שמץ דבר מאל אחר. ולכן כמו שחטא דן היה באל אחר. כן חטא גד היה באל אחר. ובמדרש מצאתי טעם אחר שאמרו מה ראה יעקב לברך גד אחר דן. אלא כיון שראה יעקב מעלתו של שמשון התחיל לומר לישועתך קויתי ה' אין זה מביא את הגאולה. ולאיזה גאולה אני מיחל. לתשועה של הקב"ה שעתיד איש מזרעו של גד לבשרה. הה"ד והוא יגוד עקב. יגד כתיב שאליהו הבא משבט גד עתיד להגידה. והוא ימשוך לב ישראל לאביהם שבשמים. שנאמר והשיב לב אבות על בנים וכו':
צרור המור על התורה
בלידת גד כתיב ותאמר לאה בגד ותקרא את שמו גד: ובברכת יעקב כתיב גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. ובברכת משה כתיב ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת וכו'. לאה הצדקת ראתה במראה הנבואה מה שעתידים שבט גד לעשות בחלוק הארץ ובירושתה. ואיך עתידים לילך עם ישראל כל חלוץ צבא למלחמה עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. ואיך עתידים לחזור בארצם ולירושתם ולא יפקד מהם איש לפי שהיו כולם גבורים. ולזה אמרה לאה בא גד. כלומר יבא גד וישוב לארצו בגדודיו ואנשיו. וזהו שאמר יעקב גד גדוד יגודנו. כלומר גדודים יגודו ממנו ללכת עם ישראל כל גבור חיל. ואותם הגדודים עצמן ישובו במסלותם ובעקביהם ובדרך אשר הלכו בה ישובו. וזהו והוא יגוד עקב. וז"ש משה ברוך מרחיב גד כלביא שכן. לרמוז על גבורותם. ולהורות שהלכו עם בני ישראל ושבו במסלותם. אמר ויתא ראשי עם ובזה צדקת ה' עשה וכן ראתה לאה במראה הנבואה הבגידה הגדולה שעתידים שבט גד לעשות. בהשארם אשר נשארו חוצה לארץ בארץ טמאה בארץ סיחון ועוג. כאומרם יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. וזה מרד גדול במאסם בארץ טובה ורחבה ארץ קדושה צבי היא לכל הארצות. וחשבו לפי שהיה להם מקנה רב וגדודים רבים שארץ ישראל קטנה מהם. ולא תשא אותם הארץ כי רכושם רב. ולא ראו שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום גשה לי ואשבה. ולא ראו שנקראת ארץ צבי כמאמרם ז"ל מה צבי זה אינו מחזיק עורו לבשרו. כך ארץ ישראל. ולא ראו שנקראת ארץ חמדה שחמדוה אבות העולם וניתנה להם בשבועה לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. ולא ראו מה שעשה משה עליו השלום בשביל ליכנס בה. ולא זכה בכל תפלותיו בעונותיהם. והם מאסו בה נהפכו כקשת רמיה. ולא ראו שהיא ארץ קדושה אפי' כשהיא חרבה. כאומרו יסודתו בהררי קדש. מוכנת ליכנס תפלות ישראל לשמים כדכתיב וזה שער השמים. ולא ראו שהיא מכפרת על יושביה כדכתיב וכפר אדמתו עמו. ואמר רבי אלעזר לא היה אדם לן בירושלם ובידו עון שנאמר העם היושב בה נשוא עון. ולא ראו שהיושב בחוצה לארץ אינו זוכה בדברים הללו. ולא עוד אלא שדומה כמי שאין לו אלוה. שנאמר להיות לך לאלהים לרשתך את ארץ מגוריך. וכן בדוד הוא אומר ארורים הם לפני ה' כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי דוד עובד ע"ז היה. אלא לומר לך שכל הדר בחוצה לארץ כאלו עובד ע"ז. ולכן תמצא כי מיד ששבו לארצם כששלחם יהושע וברכם. מיד נחשדו בעבודה זרה כשבנו אותו מזבח. כדכתיב ויבואו אל גלילות הירדן אשר בארץ כנען ויבנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה שם מזבח על הירדן מזבח גדול למראה. וכששמעו בני ישראל שלחו שם את פנחס ועשרה נשיאים עמו. וכן אמרו להם מה המעל הזה אשר מעלתם באלהי ישראל לשוב היום מאחרי ה' בבנותכם לכם מזבח למרדכם היום בה'. המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה וגומר. ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם עברו לכם אל ארץ אחוזת ה' וגומר. הרי שנחשדו מכל ישראל כעובדי עבודה זרה וגלוליהם. בדבריהם שהיו עומדים בארץ טמאה. והם ענו להם אל אלהים ה'. אל אלהים ה' הוא יודע. וישראל הוא יודע. אם במרד בה' ואם במעל בה' וגומר. ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם ולה' אלהי ישראל. רצונם לומר כי ח"ו שתהיה זאת כוונתם למרוד בה'. כי הם יודעים כי לו היכולת הגמור. והוא בעל הדין לפרוע מהם. והוא בעל הרחמים לרחם עליהם. ולזה הזכירו אלו הג' שמות אל אלהים ה'. ומי שמכיר זה איך יקרא מורד באדוניו. אחר שהוא יודע שלו היכולת לגמול ולענוש פרטי האדם וכחותיו. ונתנו התנצלות כי מדאגה מדבר עשו זה. רמזו בדבריהם שכבר נתחרטו ממה שעשו והיו דואגים ועצבים על שנשארו בארץ טמאה. ואיך יעלה על דעת כי הם יעשו דבר כזה למרוד בה' אחר שראו את מעשה ה' אשר עשה עם ישראל וילחם באויביהם. ולכן תמצא שכתוב בבנין המזבח מזבח גדול למראה. כלומר למראה ולא לקרבנות וזבחים:
ילקוט שמעוני על התורה
כי יסיתך אחיך בן אמך. אין הסתה אלא טעות שנאמר אשר הסתה אותו איובל אשתו. אחרים אומרים אין הסתה אלא גירוי שנאמר אם ה' הסיתך בי. מכלל שנאמר לא יומתו אבות על בנים למדנו שאין מעידין זה על זה. אחיך זה אחיך מאביך. בן אמך זה (אחיך) בן אמך. או בנך זה בנך מכל מקום או בתך זה בתך מכל מקום. או אשת זו ארוסה. שוכבת חיקך זו נשואה. או רעך זה הגר. אשר כנפשך זה אביך. בסתר מלמד שאין אומרים דבריהן אלא בסתר, וכן הוא אומר בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה, אבל דברי תורה אין נאמרין אלא הפרהסיא, וכן הוא אומר חכמות בחוץ תרונה וגו'. נלכה ונעבדה אלקים אחרים, רבי יוסי הגלילי אומר הרי זה דבר גנאי לישראל שאומות העולם אין מניחין דבר שמסרו להן אבותיהן, [וישראל מניחין] והולכין ועובדין אלילים. מאלקי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך מה קרובים אליך אתה יודע מה הן אף רחוקים כן. מקצה הארץ ועד קצה הארץ אלו חמה ולבנה שהולכין מסוף העולם ועד סופו. כי יסיתך אחיך. אמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם חוץ מזה, אמר לשנים הן עדיו ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמר לאחר הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מכמינין לו עדים אחורי הגדר והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד והוא אומר לו, והלה אומר לו היאך נעזוב את אלקינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים, אם חוזר בו מוטב, ואם אמר כך הוא חובתנו וכך יפה לנו לעשות, העומדין אחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. מאלקי העמים מטיבתן של קרובים אתה יודע כו'. אמר רבי יוחנן משום רשב"י רמז ליחוד מן התורה מנין כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית, אלא לומר לך בן מתיחד עם אמו ואין אחר מתיחד עם כל עריות שבתורה, פשטיה דקרא במאי כתיב, אמר אביי לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בן אב דסני ליה ויועץ ליה עצות רעות. אלא אפילו בן אם נמי דלא סני ליה דלית ליה חלוקה בהדיה אימא נציית ליה קמשמע לן דלא נציית ליה. רמז ליחוד מן התורה וכו' עד ואין אחר מתיחד עם כל עריות שבתורה וכו' עד יחוד דאשת איש אתא דוד גזר אפילו יחוד [דפנויה ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל וגזרו אפילו איחוד] דכותית: